חפש  

הבית של שוש ויוסי  |  
מכשיר מונע נחירות  |  יוסי ספוזניק - טכנאי שיניים  |  לייב מורגנטוי  |  
דף הבית >> מלחמת לבנון - דעות >> כמה תובנות פרטיות הקשורות למלחמה בלבנון
 

 

 

 

 

‏‏כ"ו אב תשס"ו
‏20 אוגוסט 2006
 
 
                                           כמה תובנות פרטיות הקשורות למלחמה בלבנון
 
הבל הבלים אמר קוהלת. אני ממליץ לעיין בכתביו.
כל הכתוב מטה הוא באחריותי האישית ואינו מהווה עמדה של גוף כלשהו שאני מייצג.
 
א.      למלחמה היו כמה מטרות:
1.      שכולם יחששו מהיכולת שלנו "להשתגע" אם מרגיזים אותנו. הסורים, האירנים, כל העולם.
2.      להגיע בלבנון להסכם בינלאומי שירחיק את החיזבאללה מגבולנו. להרבה זמן, למעט זמן, העיקר שלא נראה אותם דרך המשקפות. אם אין חיכוך יומיומי, העימות מתרחק.
קוטפים נקטרינות ומשתכשכים בג'קוזי.                                          
3.      לבחון את היכולות הצבאיות, שלנו ושלהם. כך זה בכל יציאה לקרב.
 
ב.       חטיפת החיילים היתה אמתלה ראויה והחזרתם בודאי לא היתה ממטרות המלחמה. אם אכן רכבם חטף 5 טילי נ"ט מהסוג שפיצח רק"מ ובתים וגרם לעשרות הרוגים, קשה להאמין שהם בין החיים. לא על זה הולכים ומשקיעים מיליארדים ומאות הרוגים.
ראיתי את הרמטכ"ל דן חלוץ, בתשובתו לשאלת המראיין מנשה רז בסרט "גשמי קיץ".
רז ביקש את התייחסותו לעובדה שיזכרוהו כ"רמטכל הפינוי". חלוץ השיב כי עד סיום תפקידו
נותרו 3 שנים וחצי, יקרו עוד הרבה דברים ולא בטוח שזה מה שיזכרו לגביו.
אני סבור כי מקבלי ההחלטות שאפו להיכנס לעימות צבאי עם החיזבאללה כי סברו שישראל המתינה יותר מדי וכל המתנה נוספת תסב לה נזקים כבדים והולכים. דן חלוץ ידע כי המלחמה בפתח. הוא לא ידע מתי תגיע האמתלה ולכן הזמין חדרי אירוח במושב גורן.
איך התכונן? איך תיפקד במהלכה? בשביל זה קיימות ועדות חקירה/ בדיקה.
 
ג.        ה"עורף" מורכב משני סוגי אוכלוסיה:
1.      האוכלוסיה הנמצאת בטווח של הקטיושות הישנות, קצרות הטווח. מקבלי ההחלטות לקחו בחשבון שאוכלוסיה זו תסבול כמה עשרות קורבנות ואין בעצם תשובה טובה עבורה פרט לפינוי או הסתתרות במבני בטון טובים.
הפינוי וההסתתרות לא נחשבו בעיני מקבלי ההחלטות למטלות ממשלתיות ישירות. מבחינתם, שהתושבים ידאגו לעצמם באופן פרטי או באמצעות נבחרי הציבור שלהם. כך זה היה במשך 32  שנים, אז למה לשנות תפיסה? בשחמט קוראים לאוכלוסיה כזו "פיונים". שיגורו כמה שבועות אצל הדודה בין חדרה לגדרה.
2.      כל שאר האוכלוסיה. המדינה השקיעה ממון רב בהכנת אמצעי הגנה נגד טילים
המאיימים על סוג אוכלוסיה זה. מטילי החץ והפטריוט ועד למערכות מוטסות משוכללות שהצליחו לפגוע רק במשגרי רקטות לטווחים העולים על אלה של הקטיושות הישנות. ההשקעה הניבה הצלחה מסויימת, אך לא מלאה. חיפה, כרמיאל וטבריה נפגעו שוב ושוב. הטילים נחתו בסמוך לבסיס רמת דוד.
 
ד.       העורף שכביכול "עמד איתן" הוא בעצם קומץ ראשי רשויות מקומיות שהיו חייבים להוכיח את עצמם (כי אחרת יתחשבנו איתם בבחירות הקרובות) וקבוצות עובדים ומתנדבים שסייעו בידם בניגוד להנחיות פיקוד העורף, תוך סיכון עצמי בלתי סביר, כשמפעילה אותם רוח התנדבות או מרות שהוטלה עליהם.
ללא פעילותם בתחומים מגוונים של אספקת מיגון, מזון, ציוד מתכלה, פתרונות פינוי ושמירה על
המורל הציבורי, שום דבר ואף אחד (זולת בודדים וחברי כמה קיבוצים) לא היה עומד איתן.
 
  
ה.      כל הכספים והאמצעים החומריים האחרים שהעניקה הממלכה לרשויות המקומיות באזורים
שנפגעו היו למעשה חסרי ערך אלמלא היו אותם אנשים שיטפלו בהם בזמן אמת. בפועל
קיימת התנערות ממלכתית ידועה מראש מאחריות לגורלה של האוכלוסיה, והכספים משמשים
לסתימת פיות ושלילת טענות שונות מצד ראשי הרשויות המקומיות.
כל ההכנות, התרגילים וניתוחי התרחישים המתבצעים מעת לעת מבוססים על כרעי תרנגולת ומשענת קנה רצוץ. שביעות הרצון המופגנת בסיכומי תרגילים של מערך המל"ח היא אחיזת עיניים ידועה מראש.
 
ו.        אם ראשי הרשויות המקומיות ואנשיהם היו נשמעים להוראות פיקוד העורף, מקומם לא היה במבנים בלתי מוגנים, בנסיעה ברכבים בלתי מוגנים בכבישים בין הישובים, ללא ציוד הולם,  בשטחים מופגזים באופן אקראי מבלי שתינתן אתרעה הולמת. מדובר בהפקרות מהמעלה הראשונה. תרגיל "מצליח" שהצליח (בהנחה שאף אחד מעובדים ומתנדבים אלה לא קיפח
את חייו).
 
ז.        החלופה חייבת להיות מערכת המגייסת אנשי מפתח, מבין עובדי הרשות המקומית ואחרים,
לשירות צבאי בצו 8. כך אף אחד אינו מתנדב ואינו עושה טובות ואף אחד כמובן אינו "עריק" או משתמט. כל פתרון אחר מבוסס כאמור על התנערות מאחריות, "סמוך על סמוך" ו"יהיה בסדר,
אולי, בעזרת השם". הגיוס חייב לכלול גם ציוד מתאים, ביגוד, היררכיה פיקודית ברורה וכל
סממן צבאי מוכר.  צריך לדאוג למגורים, למזון, למשפחות העובדים וכל כיוצא באלה.
 
ח.      המקלטים הציבוריים, במיוחד מקלטים תת קרקעיים ישנים שניבנו לפני עשרות שנים, הם בעיקר "עלה תאנה". לא ניתן לשהות בהם יותר מפרק זמן קצר והם משמשים רק אומללים שאין להם מיגון ביתי הולם ולא הצליחו להתפנות לאזור שקט יותר. יתרונם היחיד של המקלטים (ונזקי הקטיושות) הוא בכך שהם מייצרים תמונות המסייעות לאיזון דעת הקהל בעולם.
 
ט.  אין לי אשליות לגבי תוכניות ממשלתיות ל"שיקום חיפה והצפון". הזמן יעבור, המאורעות
      יתרחקו, ישנם מכשולים טבעיים כמו ועדות תכנון ומכרזים ו"תהליכים אסטרטגיים" למיניהם.
      הכל יתמסמס בדרך בין רענן דינור לירון זליכה. ישלמו פיצויים לנפגעים עבור הנזק הישיר
      והעקיף וימשיכו לטפח את דירוג האשראי הלאומי ואת הבורסה ברחוב אחד העם בתל אביב.
      מסילות ברזל וכבישים יוקמו במקרה הטוב בקצב בו היו מוקמים אלמלא היתה מלחמה.
      בתי חולים? אוניברסיטאות? "מפעלי עוגן"? "חליפת סיוע מותאמת לכל רשות מקומית"?– אני
      ממליץ לעיין בהחלטות ממשלה קודמות ולהתייעץ עם שלמה בוחבוט ממעלות-תרשיחא.
      הוא בנה קריירה מפוארת מעימותים עם הבטחות ממשלתיות.
 
 
 
             לסיום:                                                                                           
     איתן פרץ מקיבוץ דגניה א' שכל את בנו ערן-חי ז"ל באסון המסוקים בשאר ישוב לפני
      כמעט עשר שנים. ערן נקרא על שם ערן כהן ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים.
      ערן כהן היה אחיה של שלומית פרץ, אימו של ערן-חי, ושירת כנווט בטייסת בה לחם דן
      חלוץ.
            בין שיריו של איתן פרץ: "עין גדי", "זאת ירושלים" ו- "רק הד קולך".
            את השיר "אולי אם נאמין" כתב בהשראת מלחמת ששת הימים כמה שנים לפני לידת בנו.
             שיר זה התנגן בראשי במהלך המלחמה.
 
 
 
 
               אולי אם נאמין
 
שוב בבקעה רועם תותח ומן ההר יורים
וזה מול זה נופלים בסך אבות ונערים
אמור אחי, האם לעד תספוג האדמה
אל תוך קרבה את המוני גוויות המלחמה?

אולי אם נאמין יונת שלום תעוף מעל
אולי אם נאמין יחזור אחורה הגלגל
אולי יבוא יומן של התקוות להתגשם
אולי על ספר הימים יחדל הקרב להירשם
אולי, אולי,
אולי אם נאמין

אישה באופל תצפה ולבבה רוטט
תשאל כוכב בקול רפה: החי אישי או מת
אמור אחי, האם חייל מעל הכוונות
רואה דמותן האפורה של כל האלמנות?

אולי אם נאמין...

הנה העיר כולה שחורה, רבות המצבות
בין החורבות יונה צחורה ולידה תקוות
אמור אחי, האם לעד עם נהרות הדם
יזרום לאופק הרחוק כבודו של האדם?

אולי אם נאמין...
 
 
 
 
 
הכותב:
מנחם פז, תושב בית הלל מאז שנת 1967, נשוי ואב לשני בנים ובת.
הבן הבכור שירת במלחמה כמפקד חוליית עורב, במסגרת צוותים שסופחו לחטיבה 300.
מכהן ב-14 השנים האחרונות כגזבר המועצה האזורית מבואות החרמון (סיסמתה: "מועצה בקו העימות"), בשלוש השנים האחרונות גם כמזכיר המועצה.
במשך ימי המלחמה המשיך לעסוק בתפקידו כרגיל. את כל לילות המלחמה העביר בביתו הלא ממוגן, כמו רבים משכניו. 
    
                                                                                                            

מונה:

תאריך ושעה
 



 
התחברות לחברים

עבודה בחו"ל

כל הזכויות באתר שמורות ליוסי ספוזניק   0505366176   קרא את תקנון האתר    izen@netvision.net.il

לייבסיטי - בניית אתרים