חפש  

הבית של שוש ויוסי  |  
מכשיר מונע נחירות  |  יוסי ספוזניק - טכנאי שיניים  |  לייב מורגנטוי  |  
 

 סיפור אישי

 בחרתי לספר את סיפורי האישי כדי להראות שגם כאשר חולים בסרטן, עדיין חייבים לקוות ולהיות אופטימים למרות שלפעמים במצבים מסויימים זה קצת מעושה ולא אמיתי, אבל הכל תלוי באופי החולה.
 
הכל החל בשנת 1990 כאשר הייתי בת 17 תלמידת כתה יא'. התעוררתי בבוקר יום רביעי, והרגשתי כדור קטן בבסיס הצוואר. סיפרתי לאחת מחברותיי על כך והיא אמרה לי: "תלכי לבדוק את זה, כי אני זוכרת שלחברה שלי שהיתה בגן, היתה גולה כזו מאחורי האוזן והיא מתה". לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ביום שישי, יומיים לאחר מכן, סיפרתי על כך להוריי וגם אמרתי להם שזה קצת כואב ולא נעים. ביום ראשון הלכתי עם אמי לרופאת המשפחה, ומשם נשלחתי לבדיקות דם וצילומים. הרופאה לא אמרה יותר מדי, רק שהבדיקות לא יצאו תקינות וכדאי שאני אלך להמשך טיפול בבית חולים. נסעתי עם ההפניה של הרופאה לבית חולים בילינסון (אני גרה בירושלים, אך יש לי טראומה מבית חולים עין כרם ולכן בקשתי להיות מטופלת בבילינסון).
בבית החולים פגש אותנו רופא, ולאחר שעשו לי המון בדיקות ביניהן צילומים, ביופסיה ובדיקת מח עצם חזרנו אל הרופא ונתבקשתי לצאת מהחדר. כשחזרתי אימי היתה עם עיניים אדומות, לא הבנתי למה, למרות גילי. הרופא אמר שאני חולה במחלה הנקראת "הודג'קינס", ואני אצטרך לעבור טיפולים כימותרפיים, ינשור לי השיער ויהיו לי בחילות והקאות. הוא שלח אותי לעובדת הסוציאלית שכתבה לי מכתב לבית הספר, ורק אצלה נודע לי שאני חולה בסוג של סרטן בבלוטת הלימפה.
 
הטיפולים הראשונים היו נוראיים, אני זוכרת שהקאתי ולא הרגשתי טוב, אך למזלי רצו לנסות תרופה נגד בחילות והקאות והסכמתי להשתתף בניסוי, וזה מה שבעצם עזר לי לעבור את התקופה הזו ביתר קלות. הייתי באה לסדרה של טיפולים וחוזרת הביתה מותשת, אבל תמיד חושבת על זה שבעתיד אני אצחק על כך שהייתי פעם חולה.
הורי ואחיי קיבלו את זה מאוד קשה, יותר ממני, אני צחקתי על זה, אמרתי לאחותי שהנה הגיעה ההזדמנות שאני אעשה קרחת (היה לי שיער "ליפה" לפני כן), אחי היה בן 12, ואני זוכרת שהוא בא וסיפר שהוא קצת ריחף בכיתה והמורה כעסה עליו,  הוא ברח החוצה והתלמידים הסבירו למורה את המצב, על מחלתי ומדוע הוא לא מרוכז ועצוב.
במשפחתי הקרובה (דודים ובני דודים) היו כאלה שהתעלמו וכאלה ששאלו, לא הבנתי את אלה שהתעלמו וכעסתי עליהם במשך שנים, הם חשבו שזה מדבק ופחדו להתקרב במקום לשאול אותי על המחלה ולאלה ששאלו עניתי בפתיחות.
לא רציתי לראות אף אחד, חברותיי הקרובות הגיעו אלי בלי הזמנה ובמחשבה לאחור אני מודה להן.
בבית הספר, דיברתי עם המחנכת שלי, כל המורים ידעו, אך התלמידים לא. לאחר חודש טיפולים כאשר כבר נשר לי השיער ונאלצתי לחבוש פאה, החלטתי בשיחה עם המחנכת, שהיא מפנה לי שיעור שלם שבו אני אספר על המחלה ועל הכל על מנת שכולם ידעו ולא ידברו מאחורי גבי. אני זוכרת שבאותו יום, היה לי ספורט בשיעור הראשון, אחת מחברותי לכתה שראתה שאני לא מתעמלת אמרה לחברתה: "היא בטח חולה מאוד", היה לי קשה לשמוע את זה וכך כמה מחברותיי, שידעו על המחלה, אבל אמרתי להן שיחכו לשיעור. המורה פתחה את השיעור באמרה כי היום לא יתקיים שיעור תנ"ך, במקום זה אני אספר את סיפורי. עמדתי מתרגשת מאוד מול כיתה של 36 תלמידים, סיפרתי להם שאני חולה במחלה בשם "הודג'קינס" שהיא סוג של מחלת סרטן, הסברתי להם שאני חובשת פאה, וביקשתי מהם להשתדל לעזור לי, כמה שניתן, להשלים את הלימודים וכן לעזור לי בכל דבר אחר שאזדקק לו. הם נדהמו, אני זוכרת עד היום את התלמידים ה"ערסים" של הכתה שנהיו רכרוכיים ושאלו אותי שאלות, כמו האם זה כרוני ? האם זה מדבק ? האם אני אחזור ללמוד ? ולי היתה כל הסבלנות שבעולם ועניתי לכולם. אותה חברה שדיברה עלי מאחורי הגב בשיעור הספורט, באה אלי בסוף השיעור לבקש סליחה, ואמרתי לה שקודם צריך לשאול את הבן אדם ולא להרוג אותו מיד.
 
לאחר חצי שנה מתחילת הטיפולים נכנסתי לרופאה שלי, פרופ' זייצוב, והיא בישרה לי ולאימי שהבראתי מהמחלה, יצאתי למסדרון והתחלתי לצעוק משמחה.
עד היום אני נמצאת במעקב שנתי של בדיקות דם, צילום ובדיקות נוספות, וכמובן בדיקת רופא. אני כבר בריאה 15 שנה, מאושרת ושמחה, לומדת ועובדת ורוצה להעביר לכם את המסר שרק עם כוח רצון אפשר לנצח את המחלה הזו, אסור להתייאש ותמיד לחייך. עד היום אני לא מאמינה שעברתי מחלה כזו.
 

 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
מונה:

תאריך ושעה
 



 
התחברות לחברים

עבודה בחו"ל

כל הזכויות באתר שמורות ליוסי ספוזניק   0505366176   קרא את תקנון האתר    izen@netvision.net.il

לייבסיטי - בניית אתרים