חפש  

הבית של שוש ויוסי  |  
מכשיר מונע נחירות  |  יוסי ספוזניק - טכנאי שיניים  |  לייב מורגנטוי  |  

 

 

 

 פייטן העצבות של פולסייה

 

מאת: יהושע גלבוע

מעריב 27.12.1969

 

לייב מורגנטוי הוא פייטנה של פולסיה – חבל ארץ  שבין שתי מלחמות העולם שייך היה לפולין ועתה לברית המועצות (הרפובליקה הבילורוסית). – שבה נולד וגדל, שבה כתב את שירו הראשון בה ראה צער ושמחה, כשם קובץ השירים (ביידיש) שלו שיצא זה עתה לאור בהוצאת "מנורה".

מבחר של ארבעים שנות יצירה כונס בקובץ זה, מסכם דרך פיוטית שתחילתה בפינסק עיר למדנות ועמל יהודיים. המשכה בנדודי מלחמה בשיבה לקן החרב, בטלטולים נוספים ועד לפרק ההווה בחיי המשורר על אדמת ארץ ישראל, הפרק שפתח לפני עשר שנים.

 

נופים רבים ראה מורגנטוי בימי חייו והם משתקפים קצת בשריו, אולם נתקיים בו הכלל עליו הצביע בזמנו ביאליק בהתכוונו לעצמו: ראייה ראשונה מקדשת. מורגנטוי עומד בסימן המראות שהקיפוהו מילדות. פולסיה טבועה ב"דמו" הפיוטי לבלי הפרד. הוא ספג אותה עד אין מחיצה בין ה"אני" שלו

לבין נופי טבע-אדם שלה.

גרעינם העיקרי של נופים אלה – עצבות. מורגנטוי הוא פייטן המלנכוליה של אזור הולדתו. שם – כדברי שירים שונים – התוגה מטפטפת על כל ענף ועלה. שם הבדידות מלבלבת תחת כל מדרך רגל. ההזדהות  עם צער הבריאה שמסביב היא כאן מושלמת. שירה זאת היא כעין בת קול לאנחות העננים הפרושים מעל לאדמת הביצות הדלה. הד לתפילת עוני של יערות ושדות ונחלים.

בחבל ארץ פראי למחצה זה אך בקושי טיפת חדווה תימצא. אך המשורר שיכור ומיוסר באהבתו אל המרחבים האלו מלקט ניצוץ לניצוץ משתדל להציל שם כל קרן אור ארץ שכוחת אל. אך בשיממונה

לעיתים אף בכיעורה – היא יפתה לו.עיירות – כבתי עלמין הן נראות.   כפרים כארונות מתים. כחושה האדמה והטל יורד עליה בלא ברכה.

כנפי עננים אפורות תלויות מעליה כגזר דין חמור. איכרים נחפזים לקטוף שמה ישמידו גשמים מוקדמים את לחם הדלות. אימה נושבת מים אין קץ של הביצות, אך הלב רתוק את הקדרות הזאת. האוזן קולטת את רחשי הג'ונגל של צמחי מים, מתלחשים אגמים ויערות ומספרים סודות בראשית, או שרים שיר ערש למרחבי הביצות העגומים. דומה ארץ בעיקר – בעיקר בימי סתיו – שכבו בה כוכבים יחד עם חלומות.

אולם למשורר האוהב היא שופעת רזים והוא חוצב עדנה גם מהמלנכוליה שלה. ויש ששירים מסויימים של מורגנטוי, שירים ססגוניים, מזכירים אותן בנות כפר של פולסיה כפי שהוא מתאר אותן, אשר דווקא השמיים והמישורים האפורים העמיקו  בליבותיהן את הכמיהה להתגנדרות בסרטים, מטפחות חולצות וחרוזים עזי צבעים.

דרכי פולסיה אלו זרועים ישובים יהודיים. מאי אלה שירים של מורגנטוי מוקדשים לאנשי עם יהודיים, עולים צללים דומים לשיר מזמור של זלמן שניאור ל"עמי ארצות" שלנו – יהודי עמל גרומי ידיים, רחבי כתפיים. יהודים המוציאים לחמם מיער וממים. המפליגים על פני נהרות עזי זרמים בלא "לחש" וקמיע,יהודים מנוסים בעבודה קשה, בפחדים ובסכנות. פה ושם זרועים גם פונדקים יהודיים חנוקים מעשן מאחורקה של איכרים. בדרך כלל יום של פת-קיבר אך במדבר החולין מתנוצצים תמיד כתמי שמש. קדושת שבת, קרבת חג, קול תורה. על אלה יש למורגנטוי נעימות סנטימנטאליות רבות – ואופיני לו הדבר שבנעימה סנטימנטאלית רכה הוא מעלה גם מוטיבים של מאבק סוציאלי.ביום שחרור פינסק עיר הולדתו של מורגנטוי מעול הכובשים הנאציים נתפעם ליבו של המשורר.

בשיר לכבוד המאורה אנו רואים את חמשת האותיות של שם העיר מבקרות בשמש. סמטאות  העיר רוטטות בגעגועים, אך אל מי יכתוב הפייטן מכתב פשוט, - אל ערמות האפר אל תלי העפר אל קברות  האחים ליערות התליות?

העיר שבה טווה את שירו הראשון לפני ארבעים שנה הייתה כרותה. עם חייו לפליטה חזר אליה ומצא דממת מוות. על פי הבורות פרץ מלב שוטת דם שיר קדיש והוא נזדווג, כמאמר המשורר עם השיר הראשון והיו יחדיו לשלמות אחת – מצבת פיוט לחיי דורות של יהודים שנמחו.

את מצבת הפיוט הזאת נשא לייב מורגנטוי לחופי ישראל והיא הזרע שמצמיחה שירתו מחדש באהבה ובתקווה מחודשת.

 

מפת האתר

כל הזכויות באתר שמורות ליוסי ספוזניק   0505366176   קרא את תקנון האתר    izen@netvision.net.il

לייבסיטי - בניית אתרים