חפש  

הבית של שוש ויוסי  |  
מכשיר מונע נחירות  |  יוסי ספוזניק - טכנאי שיניים  |  לייב מורגנטוי  |  
דף הבית >> הגוף הנפש והסרטן >> סיפורים אישיים >> לנצח את הסרטן: הסיפור של מירי כהן
 

לנצח את הסרטן: כך הפכה המחלה לנקודת מפנה בחיי

 גילוי המחלה

התעוררתי משינה באמצע הלילה ומצאתי את עצמי שטופת זיעה עד שכל הסדין מתחתיי היה רטוב ממש. בתוך תוכי ידעתי כי משהו אינו כשורה עם בריאותי. קמתי ממיטתי והרגשתי צורך לכתוב את המועקה אשר רבצה עלי זה תקופה ארוכה, אולי מתוך רצון לשחרר ולו במעט את הכאב ששקע בליבי, כאבן כבדה ומעיקה עד כאב.

כתבתי למחברת כי אני מרגישה שגופי בוגד בי ושפכתי את כל מה שהרגשתי במשך שנים רבות. הדפים הלכו והתמלאו כמו גם זרם הדמעות הבא בעקבותיהם, אשר שטף את דפי הנייר. בדיעבד הדבר היה שחרור אמיתי, או אולי תחילתו של שחרור. הימים עברו להם כאשר יום רודף יום והמועקה הכבדה והנטל ממשיכים להציק, אבל אין מי שישים לב או יטה אוזן, להקשיב או להבין.

הרגשת החולשה מלווה את יומי מיום ליום והגוף מתכסה בזיעה מידי לילה, וגם הגירוד הבלתי נשלט ברגליים, גירוד לא מובן. באחד הימים החלו להופיע נפיחויות מתחת לסנטר, בגודל של גולות שניתן היה למשש אותן ולספור אותן אחת לאחת לכל אורך הסנטר. היו שם בערך שש גולות שכאלה. פניתי לרופאת המשפחה בקופת חולים וזו, לאחר שבדקה אותי, הודיעה לי שיש לי כאבי גרון ולכן רשמה לי מרשם של אנטיביוטיקה. אכן דאגתי ליטול את האנטיביוטיקה מדי יום ועל פי המלצת הרופאה, הגולות שככו מעט והנפיחות ירדה.

אולם הדבר שב וחזר על עצמו שוב ושוב ושוב, ובכל פעם הרופאה הודיעה כי יש לי כאב גרון וצריך לקחת אנטיביוטיקה להורדת הנפיחויות. היו פעמים רבות שכבר לא הלכתי לרופאה ועל דעת עצמי נטלתי אנטיביוטיקה לשיכוך הגולות מתחת לסנטרי. המעניין הוא כי באחד מביקוריי אצל הרופאה זרקה היא לחלל האוויר את המילה לימפומה ...ואני לא טרחתי לשאול כלל לפשר משמעותה של אותה מילה וכך נותרה המילה תלויה באוויר ללא כל התייחסות.

באחת הפעמים הגעתי לרופאה בפעם המי יודע כמה והיא, לאחר שבדקה אותי ומיששה את הגולות שהיו מתחת לסנטרי, נרתעה לפתע במעין בהלה והודיעה לי שעלי לפנות מיד לחדר המיון בבית החולים בנהריה. לאחר שרשמה את המכתב לרופא נשלחתי לחדר המיון ושם הופניתי לבדיקות.
 
האבחון של המחלה
 
בתחילה הוחלט שאבצע ביופסיה שאמורה להוציא נוזל מאחת הגולות שהיו מתחת לסנטרי, ואולי ממצא זה יוכל לבחון את מחלתי. רופא האף-אוזן-גרון היה מאוד חביב כלפיי וניסה בהומור לנסות להוציא נוזל בעזרת מזרק ענקי ודי מפחיד, אולם לאחר מספר ניסיונות נפל וכאבים מהם סבלתי כתוצאה מהבדיקה, הרופא הודיע לי כי אינו יכול לקחת ולו מיליגרם אחד לבדיקה והפנה אותי בחזרה למיון. שם הורו לי לעלות למחלקה הפנימית ולהיפגש עם מנהל המחלקה. הרופא הבכיר היה נעים סבר והסביר לי על החשש מהמחלה, אולם השתדל שלא לנקוט בשמה המפורש, אלא הסתובב סביב העניין סחור סחור, והודיע לי כי מאחר והביופסיה לא צלחה, יש לבצע ניתוח בהרדמה כללית ובו יוציאו מגופי מספר קישוריות של בלוטות לימפה וייקחו אותן לבדיקת מעבדה. לא יכולתי להתנגד וכי מה יכולתי לדעת יותר ממה שהרופא יודע? אז עוד לא היה אינטרנט ומידע נגיש כפי שישנו כיום ולכן הבעתי את הסכמתי.
 
ביום הניתוח הגעתי בליווי של קרובת משפחה עם תחושה של מועקה כבדה בלב כשל שה המובל לטבח, ללא מילה טובה של נחמה או חיבוק או אהבה. כלום..ריקנות. המתנתי שעות עד שחדר הניתוח יתפנה וזאת כאשר אני בצום כבר מהלילה שלפני. הרופא בדק את בלוטות הלימפה שלי ולאחר שמישש אותן הודיע לי שייקח קישוריות מצווארי. נרתעתי מיד וביקשתי כי ינסה לקחת ממקום מוסתר יותר כמו מבית השחי, כדי שלא תהיה לי צלקת בצווארי, ואכן לאחר שמישש בשנית, הודיע לי לשמחתי כי ייטול את הקישוריות מתחת לבית שחיי. מעניין כי שמחתי הקצרה ניחמה אותי מעט והפיחה בנשמתי השסועה מעט תקווה ורוח חיים.

הורדמתי בקלות וללא קושי בחדר ניתוח קר ומנוכר, כפי שאכן הרגשתי באותה תקופה, וכאשר התעוררתי הרגשתי את עוצמתו של הכאב מתחת לבית שחיי. הייתי עדין מעורפלת מההרדמה ומיד לאחר שכנראה עניתי לרופא ואמרתי לו את שמי, נרדמתי בשנית. נסעתי לביתי לאחר הניתוח, כאשר כל הדרך אני נוהגת לבדי לישוב המרוחק אי שם בהרי הגליל. הדרך אליו מתפתלת בינות להרים המיוערים, אולם הכאב שחשתי מתחת לבית שחיי העיב והכאב היה כה עז עד כדי דמעות, כאשר כל סיבוב שסובבתי את ההגה של רכבי הקפיץ את גופי הדואב מכאב עז, כמו גם חרץ חריצים נוספים בנשמתי השסועה והזועקת לעזרה.

נחתי בביתי מספר ימים כאשר בשעות אחר הצהרים צלצל הטלפון ועל הקו השני היה הרופא הבכיר מהמחלקה הפנימית של בית החולים אשר ביקש שאבוא אליו מיד. ניסיתי לדלות מפיו על פשר הבהילות של השיחה, אולם הוא הודיע שישוחח עימי פנים מול פנים. שוב נסעתי לבית החולים לבדי ללא כל עזרה או מלווה, עם תחושה כי הבשורות שאני אמורה לשמוע אינן בשורות משמחות...בלשון המעטה.

בדרך עלו בי מחשבות שונות ומשונות וכבר התחלתי לדמיין אותי שרועה על ערש דווי, כאשר בני משפחתי לצידי, עם מבטי הרחמים על פניהם. ואולי את זאת למעשה ביקשתי לי, שהרי נשמתי זעקה בתוכי לעזרה וגופי לא יכול היה לעמוד בפני המתח העצור שהיה בתוכו.
ניסיתי להסיט את המחשבות הרעות ממוחי אולם לא תמיד עלה הדבר בידי.

הגעתי לבדי לרופא נעים הסבר אשר קיבל את פני בברכה כאשר ניסיתי להבין ולו במעט דרך צורת מבטו במה העניין או אולי מה גודלה של מחלתי, אולם הוא היה כנראה למוד ניסיון בכדי להסתיר את רגשותיו. הרופא הסביר לי כי חליתי בסרטן בבלוטות הלימפה וכל בלוטות הלימפה בכל חלקי גופי נגועות בסרטן, ולמעשה הדרגה בה הנני חולה הינה דרגה מאד גבוהה. הוא ניסה לרכך מעט את כאבי בכך שהשתמש בשפה רפואית פשוטה על מנת לתאר את סוג המחלה וצורת הטיפול בה כמו גם הסיכונים הכרוכים בכך. השתדלתי מאוד להקשיב לדבריו ואף הצלחתי להשחיל מספר שאלות בעניין, שכן באותו רגע לא הייתי בטוחה שאכן בי מדובר וכאילו שאלתי על אדם אחר. יצאתי מחדרו של הרופא כאשר בחוץ חיכתה קרובת משפחה ולא ידעתי מה לומר, אבל בתוך תוכי הרגשתי כמנצחת והבנתי שמחלה זו היא ענין של מה בכך, ואני אוכל להתגבר עליה כמו שהתגברתי על קשיים גדולים יותר בחיי.

ישבתי עם קרובת משפחתי במזנון של בית החולים והסברתי לה מהי המחלה שחליתי בה ומה דרכי הטיפול כפי שהרופא הסביר לי. היא הייתה בשוק ובהלם - מחד בשל הבשורה על המחלה, ומאידך בשל עוצמת כוחי הנפשי והאופן בו הצגתי בפניה את הדרך שאני מתכוונת לנצח את המחלה בלי כל ספק. נהפוך הוא, במקום שהיא תעודד אותי, מצאתי את עצמי מעודדת אותה ומנסה לגמד את המחלה עד כדי משהו פעוט ביותר.
 


ההתמודדות היום יומית עם מחלת הסרטן
 
חזרתי לביתי ושוב לבדי נוהגת כל הדרך דרך הכביש המתפתל בין ההרים, אולם למרות יופיו של הנוף המשתקף, לא ראיתי מאומה. ולמרות שהפגנתי עוצמה נפשית, מצאתי את עצמי חוששת מפני הלא נודע, מפני הטיפולים, נשירת השיער וההתמודדות היום יומית עם המחלה ועם ההשלכות שלה, שבאותו רגע לא ידעתי לאן יובילו אותי. גם מחשבות על המוות החלו להופיע ואולי תחושת הקורבן המבקש עזרה, אולם איש אינו שומע ואינו שועה למצוקתי.

הייתי מאד מופנמת ולא הבעתי את תחושותיי ואת הרגשתי, ולמעשה השתדלתי תמיד לרצות את כולם - את ילדיי, את בעלי ובני משפחתי ואת כל הסובבים אותי, וזאת - בדיעבד הסתבר לי - עקב רצון להיות נאהבת ומקובלת. כנראה שרק בדרך זו חשבתי שניתן לקבל תשומת לב ומעט אהבה שהייתה כה חסרה לי, הן בילדותי והן בהקמת משפחה.

הרצון לרצות אחרים בא על חשבוני ועל חשבון הצרכים שלי, ולעיתים ויתרתי גם על אישיותי בכדי לרצות, אולם גופי לא יכול היה לשאת את כל הכאב ותחושת הויתור האין סופית הזו מבלי להביע את מצוקתי והרגשותיי, וכתוצאה מכך פרצה המחלה אשר למעשה באה ללמדני פרק בחיי.
 
שלב ההכחשה

בשנת 1997 התחלתי לקבל טיפולים כימותרפיים בבית החולים, וכן המשך טיפול כימותרפי-תרופתי בבית, עם נטילת כדורים שגרמו לי לתחושה קשה של בחילות, הקאות ושלשולים. בחודשיים הראשונים הרגשתי לא כל כך נורא ויכולתי להתגבר על התחושות הרעות שחשתי ואפילו לעודד את כל בני משפחתי, שאתגבר בלי כל קושי. תמיד הייתי פייטרית ולא נתתי לאחרים לסייע לי, שכן הרגשתי שאני מסוגלת לבצע הכל ללא כל עזרה. אפילו ילדיי, שהיו בשנות העשרה המאוחרות של חייהם, הכחישו למעשה כמעט לחלוטין את היותי חולה וגם אם היו מבקרים בבתינו חבריהם, הם מיד היו אומרים להם שאמא לא חולה ואין לה כלום. אולי רק מעט עייפה, אבל לא חולה. איני זוכרת שאי פעם הם הזכירו את שמה של המחלה, וכך מצאתי את עצמי בשלבי המחלה הראשונים מגדלת את בני התינוק ואת ילדיי ואת בעלי כרגיל,  כאשר אף אחד לא ממש מבין ממה נובעת המחלה ולמה אמא חולה. כנראה גם אני לא ממש התעמקתי בשאלה זו בזמנו, והייתי די מכונסת בעצמי ובתרופות שנטלתי.

אבל כבר אז התחלתי לנוח יותר ולהרשות לעצמי לבקש מעט עזרה בטיפול בתינוק, אולם לא עזרה כזו שתכביד חלילה על הסובבים אותי.
שיער ראשי הלך ונשר עם כל חפיפה, ואפילו כשהייתי מסרקת אותו, גושי שיער נפלו על הרצפה עד שהתקרחתי לגמרי ונאלצתי להשתמש בפאה שאותה לא ממש אהבתי.
 
שלב ההשלמה

כנראה שגופי הלך ונחלש כתוצאה מים של תרופות כימותרפיות וחומרים שהוכנסו לגופי במשך כשלושה חודשים ברציפות, והתחלתי להרגיש רע מאוד, עם תחושות קשות של ריקנות והרגשה של אי יכולת לבצע פעולות פשוטות, כמו לקום מהכורסה. הייתי לפעמים יושבת בסלון ולא מסוגלת להזיז אפילו אצבע. כל גופי היה חלש והרגשתי כמו סמרטוט שלקחו אותו וזרקו על הכורסה בסלון. נפשי זעקה לעזרה ולא יכולתי אפילו להוציא מילה מפי ולומר את שעובר עליי. הרגשתי שכל עולמי חרב עליי.

הצלחתי בכוחות עילאיים לקום ולשכב בספה וביקשתי את נפשי למות. קודם דברתי אל עצמי ואחר כך עלו סוף כל סוף המילים בגרוני ואמרתי - די, אני לא יכולה יותר. אני רוצה למות ועדיף כך מאשר להמשיך לסבול. קודם הסבל של גופי הדואב, ואחר כך הסבל של נשמתי הזועקת לעזרה ואין לה מושיע.

בעלי שמע את קולי וניגש לתת לי כוס מים, אבל אני לא רציתי כלום. רק לסיים את חיי. אז במקום להבין לליבי ולנשמתי הכואבת, הוא התחיל לבכות יחד עימי.. וברגע זה הבנתי שדי. אם אני לא אקום ואשקם את עצמי בכוחותיי בלבד, אף אחד לא יסייע לי, למרות שגם קודם לכן אף אחד לא היה שם לתת לי יד או כתף לבכות עליה.
 
שלב ההחלמה והשינוי בחיי

באחת הפעמים בהן קיבלתי טיפולים ולאחר כשלושה חודשים מתחילת הטיפולים, הודעתי לרופא שאני לא מגיעה יותר לטיפולים כי כל גופי מלא כבר ברעלים ובתרופות כימותרפיות נוראיות שאני לא מוכנה יותר לקבל, ואני אדאג כבר להירפא בכוחות עצמי. הרופאים ניסו להניא אותי מהחלטתי אולם אני נותרתי הפעם איתנה בדעתי, ולמעשה די התפלאתי על האסרטיביות שבי, שלפתע צצה לה.

בדרך לא דרך הגיע לידי הספר של ד"ר ג'וזף מרפי "כוחו של התת מודע", שהיה המושיע של חיי. הבנתי כי אני היא זו שהביאה על עצמה את המחלה. כן, ממש כך. אני ביקשתי בתוך תוכי ובתת המודע שלי להיות חולה, ובכך אולי למשוך את תשומת ליבם של האנשים סביבי, להבין את המצוקה בה שהיתי אותה עת. אבל ברגע שהתבדיתי, הבנתי שאין אף אחד שיוכל לסייע לי ולתת לי יד, פרט לי עצמי.  אני ורק אני אוכל לעזור לעצמי ולהחלים. היות שהבאתי על עצמי את המחלה, אוכל גם להירפא ממנה לבדי, ואכן כך היה.

בנוסף לכך, בדרך לא דרך נפגשתי עם רופאה הומאופטית שהיתה גם רופאה קונבנציונלית אשר המליצה לי לרכוש תמציות של צמחים, מה ששיפר מעט את מצב רוחי וסייע להתחזקות המערכת החיסונית שלי. אבל למרות זאת, הרצון לחיות ולהתגבר היה הגורם המדרבן להחלמה.
 
אופן הריפוי - אוטוסוגסטיה ודמיון מודרך

התחלתי לקרא ספרים נוספים בנושא, אשר כולם למעשה דיברו על צורת המחשבות שלנו ואופן החשיבה שלנו, אשר יכולה לברוא את מציאות חיינו לטוב או לרע, למחלה או לבריאות ,לאושר ולעושר, או לעוני ולעצב. אנו למעשה קברניטי האוניה של חיינו, והאופן שבו אנו חושבים הוא למעשה התדר שאנו יוצרים בחיינו אנו.

בניתי לי תוכנית פעולה והתחלתי לבצע מדיטציות בשעות קבועות במשך כמה פעמים ביום, בהן הייתי יושבת ומתרגלת ראשית להרפות את הגוף ריפיון מוחלט - עניין שבתחילה היה לי די קשה שכן הייתי עדין מאד חולה וגופי כאב מאוד. בכל זאת תירגלתי יום יום, במשך כמה שיותר פעמים ביום, ונעזרתי במשפט שאותו הרכבתי לעצמי, שלפיו כל התאים הסרטניים נשטפים בזרם אדיר של מים ולא נותר בגופי אף ולו תא סרטני אחד, ואני בריאה ושלמה.

בנוסף לכך, השתמשתי בדימיון מודרך לפיו ראיתי בעיני רוחי איך הזרם שטף את כל התאים הסרטניים בגופי, ואכן לא נותר אף לא תא אחד פגוע, וכל גופי שלם ובריא; אני שמחה ומרגישה נפלא. לא ויתרתי לעצמי למרות שלעיתים תכופות מחשבותיי נדדו להן הלאה לכל מיני מקומות כאילו ביקשו שלא לקחת חלק בהליך מייגע זה. הבנתי שאני עודרת ומשקה את ערוגות שדה המחשבות שלי וזורעת בתת מודע זרעים של ריפוי, שמחה ושלווה. ואכן, התוצאות לא איחרו לבוא. גופי החל להראות סימנים של החלמה ונפשי הרגישה מעט שלווה פנימית.
בדיקות הדם הראו שהמחלה מתחילה לסגת ואפילו הרופאים פערו את פיהם שכן באותה תקופה, לפני למעלה מעשר שנים, הרפואה המשלימה טרם החלה לתפוס מקום בסמוך לרפואה הקונבנציונאלית..
 
השינוי בחיי

המחלה נסוגה מגופי כליל לאחר כשלושה חודשי טיפול עצמי. כיום אני בריאה ושלמה, ויותר מכך - עשיתי שינויים מרחיקי לכת בחיי. אני מרגישה נפלא ומלאת חיוניות. במשך שנים הייתי מורה ומחנכת כיתה, ועשיתי הסבת מקצוע ולמדתי תוך כדי מחלתי משפטים. כיום הנני עורכת דין בעלת משרד עצמאי.

בעת שהייתי מורה נהגתי לנסוע כל בוקר לבית הספר בכביש מתפתל בינות להרים מוריקים ונוף מקסים, אולם אני לא ראיתי מאומה מכל זאת. ראשי היה מלא ועמוס במחשבות של מה יהיה עם הבית, המשפחה, הילדים, בית הספר והעניינים המשפטיים בהם נאלצתי לטפל ולהתמודד. כך, כאשר יום רודף יום והבעיות לא נגמרות, ולאחר מחלתי שבה נעדרתי מעבודתי במשך שנתיים, חזרתי ונסעתי שוב ביום הראשון לבית הספר בו לימדתי שנים רבות, ולפתע ראיתי את כל היופי של ההרים מסביב - הפרחים, הציפורים, השמיים, השמש והנוף המשגע. נתמלאתי באור, בשמחה ובאושר עילאי, ומצאתי את עצמי מושיטה את ידיי אל על ומודה לאל על הכול - על החלמתי ועל כל היופי וההדר שמסביב. כל היופי והנוף הנפלא שראיתי היה שם תמיד, אבל לצערי אני בחרתי לפני מחלתי שלא לראות אותו ולשקוע במחשבות ובדאגות.
 
מעבר לכך, הבנתי שאני אמורה לעשות הרבה דברים בחיים, ואם אין מי שיושיט לי עזרה בעת קושי ויהא לצידי בעת צרה ומחלה - אז למה להמשיך ולחיות לצידו? קמתי ועזבתי את ביתי, בית יפהפה שהוא למעשה ארמון שבניתי במו ידיי, אולם הבנתי כי אין בקירות ובחומר נחמה אם נפשי אינה זוכה לתמיכה ולהבנה. מטרתי כיום היא לספר את סיפור חיי, לכתוב ספר או מספר ספרים ולהפיץ את אופן הריפוי שלי כדי לתת ראשית השראה עידוד מעצם החלמתי, ושנית לסייע לחולים להירפא או להקל על מחלתם באמצעות התהליכים שעברתי וסדנאות שהנני מעבירה.
 
המסר

סיפורי האישי בא ללמדני פרק בחיי שבו הייתי צריכה ללמד ולצמוח; פרק אשר אמור לשמש את כלל האנשים כדי שיבינו ויפנימו שלמחשבותיהם יש כוח אדיר שבונה מציאות, ומה שאתם חושבים זו המציאות שתבראו. לכן, חישבו חיובי, חישבו בריא, חישבו מחשבות של שפע ועושר. זה התדר שתיצרו בחייכם, שכן לכל אחד מכם מגיע לחיות חיים טובים, מלאי אושר, שמחה ועושר. לשם תחתרו, ולא לכיוון ההפוך...

הייתי רוצה לסיים בתפילה שמצאתי, וכדאי שתאמצו אותה בכל בוקר:
 
הסוד עבורך

היום מתחילים חיי החדשים.
היום אני מתחיל מחדש.
כל הדברים הטובים באים אלי היום.
אני מודה על כך שאני חי.
אני רואה יופי בכל מקום סביבי.
אני חי עם תשוקה ומטרה.
אני מפנה זמן כדי לצחוק ולשחק בכל יום.
אני מתעורר מלא באנרגיה וחיים.
אני מתמקד בכל הדברים הטובים שבחיים ומודה עליהם.
אני שליו ואחד עם הכול.
אני מרגיש את האהבה, השמחה והשפע.
אני חופשי להיות מי שאני.
אני פלא בצורה אנושית.
אני המושלמות של החיים.
אני מכיר תודה להיות...אני.
זה היום הטוב ביותר בחיי.
 
הסוד עבורך (לאישה)

היום מתחילים חיי החדשים.
היום אני מתחילה מחדש.
כל הדברים הטובים באים אלי היום.
אני מודה על כך שאני חיה.
אני רואה יופי בכל מקום סביבי.
אני חיה עם תשוקה ומטרה.
אני מפנה זמן כדי לצחוק ולשחק בכל יום.
אני מתעוררת מלאה באנרגיה וחיים.
אני מתמקדת בכל הדברים הטובים שבחיים ומודה עליהם.
אני שלווה ואחד עם הכול.
אני מרגישה את האהבה, השמחה והשפע.
אני חופשייה להיות מי שאני.
אני פלא בצורה אנושית.
אני המושלמות של החיים.
אני מכירה תודה להיות...אני.
זה היום הטוב ביותר בחיי

 

 

 

 

 

 

"הבנתי שאין אף אחד שיוכל לסייע לי, פרט לי עצמי. היות שהבאתי על עצמי את מחלת הסרטן, אוכל גם להירפא ממנה לבדי, ואכן כך היה". מירי כהן, עורכת דין עצמאית, מציגה את התמודדותה עם מחלת הסרטן, עד לריפוי המלא  

  

סיפור ההחלמה של עו"ד מירי כהן  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
מונה:

תאריך ושעה
 



 
התחברות לחברים

עבודה בחו"ל

כל הזכויות באתר שמורות ליוסי ספוזניק   0505366176   קרא את תקנון האתר    izen@netvision.net.il

לייבסיטי - בניית אתרים